עשרה עיוורים טיילו לאורך הנהר. בחלוף שעה בדרכם, ביקשו העיוורים לחצות את נהר אך הנהר געש ורעש. החליטו העיוורים שהדרך הבטוחה לחצות אותו היא כשכל איש יחזיק את יד חברו וכך האחד ישמור על השני.
כשחצו את הנהר עלה בליבם חשד שאולי אחד מהם נסחף וטבע. לכן החליטו לספור את עצמם.
עמד המבוגר מביניהם וספר את החוצים. ואכן, שוד ושבר חסר אחד. שוב ספר המבוגר מביניהם את כולם ונמצאו רק תשעה.
באותו הזמן עבר במקום חכם אחד, ראה את המבוכה והציע להם שהוא יספור אותם. לקח מקל ואמר: "אני אתן לכל אחד מכה בידו והוא יצעק, ואתם תספרו את הצעקות".
הסכימו העיוורים, החכם היכה כל אחד במקלו ובחלל האוויר נשמעו עשר צעקות.
שאלו העיוורים: "הכיצד? הלא ספרנו לפני-כן תשעה אנשים".
השיב להם החכם: "הבעיה שלכם היא בעיה המצויה בעולם מאז בריאתו – תמיד הסופר סופר את כולם חוץ מאת עצמו…"
לעיתים אף אנו מתנהגים כמו העיוורים, סופרים את כולם, שופטים את כולם, בודקים את כולם.
רק אדם אחד אנו לא "סופרים", לא עורכים לו משפט, לא בודקים את פועלו, את כשלונותיו, את הטעויות שלו… את עצמנו!
קל ביותר לסמן את האחר, לחזור ולשנות פעם אחר פעם אחר טעויותיו, לספר אותן לאחרים, להטיף לו מוסר ולהכתים את שמו ברבים – "ראיתם את פלוני? איך הוא לא נזהר? כיצד הוא עשה את הטעות הזאת? אם הייתי במקומו הייתי נוהג אחרת…"
ואתה באמת לא נמצא במקום שלו וכנראה אף פעם לא תהיה.
לפני שאתה "סופר" את האחר "ספור" את עצמך, תקן את עצמך לפני האחר, עמוד על טעויותיך, על הכישלונות שלך, שפוט את עצמך ובדוק את צעדיך.
לאחר שעשית זאת ואתה נקי מכל רבב, תפנה לשפוט את האחר… וזה מה שכתוב בפסוק "שופטים ושוטרים תתן *לך* בשעריך" שקודם תניח שופט ושוטר בדברים שלך אחר כך בשל אנשים אחרים
