לרפואה שלימה ובריאות איתנה אימי מרגלית בת גוהר
באחד הימים הגיעה אישה מבוגרת אל ה"חורבה" לשאוב מים מהבור. היא חיפשה אחר שואב המים הקבוע אך לא מצאה אותו.
ראתה את רבי יוסף זונדל סלנט, וחשבה על פי תלבושתו שהוא זקן פשוט. "מן הסתם ירצה האיש להשתכר משאיבת המים" חשבה.
היא פנתה אליו ושאלה: "התשאב לי חמישה פחים מים בעשיריה אחת?"
"כן, אשמח" השיב הרב.
הרב הפשיל שרווליו, החזיק בדלי, משך בחבל ושאב לה את המים. כשסיים לשאוב ביקשה האישה לשלם לו על טירחתו, אך הוא סירב ואמר: "כרגע אין לי צורך בשכר השאיבה, בלי נדד אקח ממך את השכר כשאשאב לך מים בפעם הבאה…"
בחלוף שבוע חקרה האישה אחרי שואב המים כדי לשלם לו את העשיריה, ואז נודע לה, ששואב המים היה לא אחר מאשר הרב זונדל.
היא פנתה לביתו, נפלה לפניו לבקש סליחתו. אך הרב אמר לה: "יישר כוחך שעל ידך הזדמן לי לעשות גמילות חסד בגופי"
כתוב בפרשה…
"וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א', יז')
פרעה גזר על המיילדות גזירה – "כל בן שייוולד תהרגו אותו עוד בטרם יבוא לאוויר העולם".
המיילדות – שפרה ופועה לא נענו לגזירת המלך – לא די שהן לא הרגו את הילדים הנולדים, אלא אף היו מספקות להם מים ומזון.
מהיכן הן שאבו את בכוחות הללו?
אומר המדרש: "ותיראן המילדות" – "קשטו עצמן למעשה זקנן זה אברהם"- אמרו המילדות: "אברהם אבינו פתח לו פונדק והיה זן את העוברים ואת השבים, ואנו לא דיינו שאין לנו להאכילם אלא להרוג אותם? אנו נחייה אותם!"
שכרן של המילדות היה לדורות, הן קיבלו שמזרעם יהיו כוהנים, לווים ומלכים – הכל בזכות חסד.
שווה היה לאדם להגיע לעולם הזה כדי לעשות פעם אחת חסד עם אדם אחר.
בורא עולם נקרא "רב חסד", בכל רגע הוא עושה עם העולם, עם האדם חסדים.
אם רק נידמה לבורא עולם במקצת, נעשה חסדים עם האחר בגופינו, בממונינו, עם חכמתינו, נזכה להיות במחיצתו, נהפוך את היום שלנו לבעל משמעות, ואת החיים שלנו לחיי נצח.
חסד עם האחר – פעולה קטנה ששווה כל כך הרבה…
