״אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי״ (קכא, א).
יש זמנים שנכנסת באדם גאוות הלב, כשאדם מסתכל על המצוות שעשה או על התורה שלמד או על זיכוי הרבים שעשה, ואז זחה דעתו עליו כפי שמצאנו ברבי אלעזר בנו של רשב"י, שהיה מטייל על שפת הנהר ושמח שמחה גדולה, והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה (תענית כ.). ומה התקנה לרגעים האלו שהיצר בא לאדם בגסות הדעת ובזריזות, מיד יחשוב מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותי (תנא דבי אליהו פרק כה).
וזה "אשא עיני אל ההרים" האבות זה האבות הקדושים, הצדיקים הקודמים.
יחשוב האדם מיד עליהם ועל מעשיהם הנשגבים, ואיך עמדו ולמדו ומסרו את נפשם על קדושת שמו, ודבר זה יוריד ממנו את זחיחות הדעת ויביאהו למקום הנכון והראוי לו לאותה שעה, ולאותו זמן.
